דנית צור אלמוג – גישת לידה כמסע

1

סיפורי לידה הינם ישות חיה, משתנה ומתפתחת

2

לידה, הן עבור היולדת והן עבור בן/בת הזוג והמלווים, היא חוויה יוצאת דופן, שמעוררת ומערערת את הגוף, הנפש והנשמה; לאור זאת, יש צורך במפגש מונחה לעיבוד לידה כחלק אינטגרלי מהמסע. 

3

לעובדות ולאירועי חיים אין משמעות אינהרנטית, הטבועה בהם; המשמעות ניתנת לחוויה על ידי החווה אותה, ולכן ניתן לשנות את המשמעות, בהתאם להתפתחות של הסיפור ושל המספר/ת. 

4

הנרטיב העובדתי (הרפואי) של סיפור הלידה יכול להתרחב לסיפור של חיפוש פנימי, שמשמעות חדשה מתגלה מתוכו. התשובות נמצאות אצל האדם עצמו, ותפקידה של המנחה לעזור לכל אחת ואחד למצוא בתוכה את התשובות של עצמם.

5

ההסתכלות על זיכרון כעל סיפור מיתי, מתחת למעטה החשיבה הרציונלית, מגלה את  הקווים המיתולוגיים השזורים בחיי המספר/ת. בשל כך, תובנה מרפאת לגבי סיפור הלידה עצמו אינה עוצרת שם, אלא נוגעת בהיבטים אחרים בחיי המספר/ת ומשפיעה עליהם.

6

בתוך כל אחד מאיתנו יש יותר ממספר/ת אחד/ת; כל "חלק" בתוכנו (ארכיטיפ) מספר גירסה שונה של הסיפור, מנקודת המבט הייחודית לו, וכל חלק מחפש את האוזניים הנכונות ואת הריפוי הרלוונטי עבורו.

7

סיפור, והמספר/ת אותו, יכולים לחוות שינוי כהרף עין, בעזרת הכרה, הקשבה אמפטית, דיאלוג ממוקד פתרון או האזנה לסיפור הרואי. 

8

מפתה לחפש את הריפוי בחוץ, הרחק מהבעיה, בכיוון האור, אבל הריפוי נמצא במקום הכי פחות צפוי: בתוך הכאב עצמו.

9

המטרה של עיבוד לידה מרפא אינה "לרפא" את הסיפור, אלא לחפש אחר משמעות, עד שהמספר/ת מגיעים לפרדוקס המובנה, שלפיו החווייה הקשה או הסבל שחשבו ששבר אותם, הם גם אלו שהביאו מרפא למשהו בתוכם.

10

בנוסף למחקר ולאקטיביזם חברתי, שינוי הסיפור של לידה בתרבות שלנו תלוי בשינוי הסיפור האישי שאנחנו מספרים לעצמנו, אחד לשני ולילדים שלנו.